הרודף והבורח.

הרודף והבורח, הוא מעגל קלאסי די שכיח בין בני זוג והוא רקע להיווצרות קונפליקטים מתמשכים.
הצד "הבורח" בקשר הזוגי חש מאוים מקרבה זוגית רבה במובן של סכנת היבלעות בקשר ואיבוד
ה"אני", חנק ואיבוד החופש. אף שגם הוא זקוק לקשר הזוגי, הוא נמנע מקשר הדוק מדי. כמו חרדות
אחרות, גם חרדה מהיבלעות ומאינטימיות נוצרת בילדות המוקדמת. אחת הגישות הרווחות להסברת
מקור החרדה הזאת מתייחסת לתלות של ילדים קטנים באמם – לחוסר האונים שהם חשים מול
כוחּה האדיר והכול יכול ובשל השלטת רצונה על רצונם עד כדי איבוד תחושת ה"אני". בבגרותם הם
ישתדלו להתרחק מחוויה זו ולכן ייאחזו בחופש ובמרחב העצמי שלהם ויגנו עליו בתוקף, בעיקר מפני
בני זוגם המחזירים אותם לחוויית האין אונים של הילדות במסגרת הקשר הזוגי. הגנה זו מתבטאת
גם בשמירת מרחב פיזי של ממש וגם בשליטה במינון הקרבה ובמעורבות בקשר הזוגי. נשים וגברים
מטיפוס ה"רודף", הזקוקים לאינטימיות יותר משותפיהם לחיים, מתלוננים שבני זוגם )השייכים לסוג
ה"בורח"( מרוחקים רגשית, אינם נמצאים ממש אתם ואינם מבטאים את רגשותיהם. הם נמצאים
לידם, אך לא אתם.
גם הצד ה"רודף" מונע על-ידי חרדות שנוצרו בילדותו. הוא נאחז בקשר על רקע תחושת דחייה מצד
הוריו בשל הרחקה מוקדמת מדי מחיבוקם, שיצרה אצלו חוסר ביטחון. ה"רודף" חווה בילדותו בדידות
וחרדת נטישה, ולכן הוא נאחז בקרבה ובקשר באופן קיצוני. זוהי תחושה סובייקטיבית הנוצרת בשנות
הילדות הראשונות. ילד עלול לחוש נטוש וחרד גם אם אין מתרחשות דרמות חריגות סביבו. ילד שלו
רמת חרדה גבוה עלול 'לתרגם' אפילו יציאה של אמו לעבודה למעשה של נטישה. חרדת נטישה
משפיעה על האדם גם בבגרותו וגורמת להתנהגות "נצמדת" בניסיון לשמר קרבה זוגית בטוחה.
מאבקי כוחות ורדיפה נוצרים בקשר הזוגי על חשבון התפתחות שיתוף והדדיות. "הבורח" אינו מסוגל
לספק את תחושת הביטחון והקרבה של בן זוגו, הוא מרגיש חנוק ומשקיע הרבה אנרגיה נפשית
בלהתרחק. אוטומטית "הרודף" חש נבגד ולא מסופק ותחושת הריק הרגשי והתסכול מחלחלת בתוכו
כמו רעל.
המרדף ביניהם הופך להיות הריקוד הזוגי המשותף ביניהם.
המעניין הוא ש"כשהרודף" מפסיק את רדיפתו המתישה והלא מתגמלת הוא מתחיל לברוח, בן זוגו
"הבורח" מתחיל לרדוף אחריו.

ד"ר אוריאנה הלוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *